fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:
אביו: אדמו"ר רבי ישראל מקרלין-סטולין ["הינוקא"].
אמו: הרבנית ברכה שיינדל.
אשתו: הרבנית חוה.
בניו: אהרן, דוד, ישראל ומרדכי יוסף.
בתו: חנה (בעלה שמואל נחמיה פרנקל תאומים).
אחיו: ר' אהרן מסטולין-ורשה, ר' אשר, אדמו"ר רבי יוחנן מלוצק-סטולין, אדמו"ר רבי יעקב חיים מסטולין-דטרויט ואדמו"ר רבי משה מסטולין.
אחיותיו: הרבנית חוה (בעלה אדמו"ר רבי שלום ספרין מקומרנא), מרת חנה (בעלה ר' שלום רוקח מאפטא), מרת מרים (בעלה ר' אברהם יעקב שפירא מגווזדזיץ) ומרת רבקה (בעלה ר' משה מסטפאן).
סבא: אדמו"ר רבי אשר [השני] מסטולין (מצד אביו), אדמו"ר רבי דוד טברסקי מזלטיפולי (מצד אמו).
סבתא: הרבנית שרה דבורה (מצד אביו), הרבנית בת ציון ציפורה פייגה (מצד אמו).
מתלמידיו: אדמו"ר רבי משה מרדכי בידרמן מקרלין-לעלוב.
נולד בד' אלול ה'תרנ"א/ב בעיירה סטולין (בלארוס).
מילדותו החל לנהוג בקדושה ופרישות. ערך סיגופים, מיעט בשינה, דייק והקפיד מאוד על לוח הזמנים ובמשך שעות ארוכות שקד על לימוד התורה, התנזר מכל דבר גשמי ולא לעס את האוכל אלא נהג לבלוע את המאכל בשלמותו על מנת לא להרגיש בטעמו.
בחודש אדר ה'תרפ"ב נשא לאשה את בתו של אדמו"ר רבי מרדכי יוסף טברסקי מזלטיפולי [אח של אמו] ובמשך שנים אחדות נסמך על שולחן חותנו בעיירה זלטופול (אוקראינה).
לאחר פטירת אביו בב' תשרי ה'תרפ"ב סרב בתוקף להפצרות לקבל עליו את האדמו"רות אולם לבקשת חותנו (אדמו"ר רבי מרדכי יוסף טברסקי מזלטיפולי) ולאחר שאדמו"ר רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב (בעל "גנזי ישראל") פקד עליו לכהן כאדמו"ר החל לכהן כאדמו"ר השישי לחסידות קרלין.
אלפי חסידי קרלין – סטולין נהרו אחריו, במיוחד חסידי קרלין מארץ ישראל שהתגוררו בטבריה, ירושלים וצפת ועל מנת למנוע מחלוקת עם חסידי אחיו (אדמו"ר רבי משה מסטולין) עבר להתגורר והקים את חצר האדמו"רות בקרלין – פרבר של העיר פינסק (בלארוס).
התפלל בלהט ובקול ערב, לא נהג לומר ברבים דברי תורה אך השפיע על חסידיו שלווה וביטחון בה' ותמיד הקרין שמחה ואופטימיות. נודע באהבתו לכל יהודי ובמידת הסבלנות, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות והתרחק מכל עניין פוליטי. יחד עם אחיו (אדמו"ר רבי משה) ייסד את ישיבת "אור ישראל" בעיירה לונינץ (בלארוס). בחודש תמוז ה'תרפ"ה הגיע לביקור ראשוני בארץ ישראל ושהה בקרב חסידיו במשך חודשים אחדים, לאחר שחזר לקרלין הגיע שוב לביקור בארץ ישראל בשנת ה'תרפ"ח ובשנת ה'תרצ"ג. עודד את העלייה לארץ ישראל, תמך ביישוב היהודי המתפתח בארץ ישראל והקים את ישיבת "בית אהרן" בירושלים. למרות שבאחד מביקוריו הצליחו מלוויו להשיג אישור כניסה למערת המכפלה החליט לוותר על ההזדמנות הנדירה היות שלא הודיעו לו על כך ולא הכין את עצמו לכניסה למקום קדוש כזה.
משנת ה'תרצ"ו התחיל לכתוב לחסידיו בארץ ישראל בתוגה על מצב כלל ישראל במיוחד בפולין וכל מדינות מזרח אירופה כשהוא מרמז על גזירות נוראיות שעוד לא פקדו את עם ישראל מאז היותו לעם והפציר ביושבי חברון, טבריה, ירושלים וצפת להשתטח במקומות הקדושים ולהתפלל עבור יהודי אירופה.
בראש השנה שנת ה'תרצ"ט לאחר המתנה ארוכה שלא כהרגלו נכנס לבית המדרש, התקרב אל הבימה ובמקום לתקוע בשופר החל בבכי ובקול תחנונים לזעוק לבורא עולם שירחם ויגלה את זרוע עוזו. הכריז כי אילו היה בכוחו היה מבקש שלא ילכו היום לבית הכנסת להתפלל ושלא יקיימו את מצוות תקיעת שופר! כשם שמרדכי ציווה לצום ולא לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר ועורר בכך רעש גדול בשמים.
במאמץ אחרון לבטל את רוע הגזירה ולעורר רחמי שמים על יהודי פולין ורחבי אירופה
הגיע לביקור בארץ ישראל בכ"ח אייר ה'תרצ"ט על מנת להשתטח על קברות צדיקים. בערב ראש חודש סיון הכריז על יום צום, ציווה לארגן בחצות לילה עצרת תפילה בסמוך לכותל המערבי ולא הסכים להביט בפתקאות הרבות שמסרו לו חסידיו היות ולדבריו אין זה הזמן לבקשות פרטיות. כינס אסיפה מיוחדת של זקני החסידים על מנת לטקס עצה לביטול הגזירה אותה חשף מתוך מכתב של הבעש"ט [
הבעל
שם
טוב] הקדוש מלפני כ – 200 שנה וחשף לראשונה כי נכתב בו
'יעשו מהיהודים אפר וגופרית'. כאשר נפגש עם צדיקים ואדמו"רים אחדים שלא הבינו את סיבת חרדתו טען בכאב כי מסתירים מהם ובפגישתו עם אדמו"ר רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין שהתגורר בתל אביב שרטטו השניים את מהלכי המלחמה. על אף סכנת הדרכים הגיע בכ"ב תמוז למירון ולאחר תפילות בבכי ובתחנונים בציון רבי שמעון בר יוחאי והצדיקים הקבורים בצפת נאנח בכבדות ואמר: 'חשבתי שנצליח לפעול... אוי, יהודי פולין אבודים'.
סרב להשאיר את משפחתו ואת חסידיו בפולין והזהיר את חסידיו שלא לנסות לעצור בעדו מלשוב לעיר מגוריו – קרלין. לשאלת חסידיו היאך מותר לו מבחינה הלכתית לשוב למקום סכנה, פתח ספר כלשהו והקריא מתוכו – 'הקדוש ברוך הוא שונא מנהיג הנוטש את צאן מרעיתו בימי צרה וסכנה'. שלושה ימים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפליג באוניה האחרונה שיצאה מארץ ישראל לרומניה ולמרות שהשמועות על פרוץ המלחמה כבר הגיעו לרומניה המשיך ברכבת האחרונה שנסעה לעירו.
היות ובח' אלול ה'תרצ"ט מחוז פינסק כולל הפרבר קרלין עבר לשליטת רוסיה [בהתאם ל"הסכם ריבנטרופ – מולוטוב"] נאלץ להנהיג את חסידיו בתנאי מחתרת תוך מסירות נפש ואף דאג לבניית מקוה במקום המקוואות שנסגרו בפקודת השלטון הרוסי שאסר על כל פעילות דתית. שהה במחנה הסגר בעיר צ'רנוביץ (אוקראינה) ולא הורשה לבקר את חסידיו בעיר קישינב (מולדובה) במהלך ראש השנה ויום הכיפורים של שנת ה'ת"ש. במכתב ששלח לחסידיו כתב 'רחמים, רחמים, רחמים!'.
בשנת ה'תש"א לערך אחותו – מרים ובעלה (ר' אברהם יעקב שפירא) נרצחו על ידי הנאצים.
לאחר השתדלות הרב האשכנזי הראשי של ארץ ישראל (ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג) נשלח אליו בחודש חשון ה'תש"א רישיון כניסה לארה"ב [ארצות הברית] אך הועבר לגטו פינסק שהוקם בי"ד אייר ה'תש"ב.
בי"א אב ה'תש"ב אחיו – ר' אהרן נרצח בגטו ורשה (פולין) על ידי שוטר אוקראיני, בכ"ט אלול ה'תש"ב אמו ושני אחיו – ר' אשר ואדמו"ר רבי משה נרצחו על ידי הנאצים בגטו סטולין ובי"א חשון ה'תש"ג זוגתו, בתו (חנה) ובעלה (שמואל נחמיה), אחותו (חנה) ובעלה (ר' שלום רוקח מאפטא) נרצחו על ידי הנאצים.
בהתאם לעדויות שונות נרצח בגטו פינסק יחד עם בניו (אהרן, דוד, ישראל ומרדכי יוסף) טרם חיסול הגטו בי"ח חשון ה'תש"ג.
למרות שאחיו (אדמו"ר רבי יוחנן) קיבל ממנו ידיעה בתאריך מאוחר יותר ביקש להשאיר את יום ההילולא כפי שנקבע.