אביו: ר' יצחק.
אחיו: אליהו וחיים.
מורו: ר' יצחק אבולעפיה (בעל "פני יצחק").
מתלמידיו: חכם עטר, ר' יעקב באסו, ר' שלמה באסו.
נולד בשנת ה'תרל"ב בעיר דמשק (סוריה).
מילדותו שקד על לימוד התורה בישיבות המקומיות בדמשק ולאחר פטירת מורו (ר' יצחק אבולעפיה) מונה לדיין בבית הדין בעיר. לאחר שהמקובל רבי יוסף יהודה דנא עזב את העיר בשנת ה'תש"ו מונה במקומו לרב הראשי ואב"ד [אב בית דין] בדמשק אולם על אף מצבו הכלכלי הדחוק לא חפץ להתפרנס מהרבנות ולפרנסתו מכר קמח ושמן, הכין נאומים לילדי בר מצווה, כתב קמעות ועסק ברפואה עממית.
נודע בחכמתו ובקיאותו בקבלה ונחשב לאחרון המקובלים של דמשק. כל לילה הגיע עם תלמידיו לבית מדרש "כותאב אל עתיק" לערוך "תיקון חצות" ולאחר מכן שקדו כל הלילה בלימוד "עין יעקב" וזוהר והתפללו תפילת שחרית בנץ. את תפילות מנחה וערבית נהג להתפלל בבית מדרש "בית דאשי". קיבל כל אדם בסבר פנים יפות והקפיד מאוד לא לפגוע בזולת, גם הגויים רכשו לו כבוד והגיעו לבקש את עצתו וברכתו. ניצל את קשריו עם אנשי השלטון הסורי לשיפור מצבם של היהודים בסוריה, השיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו גם מארה"ב, לבנון וישראל, ערך חופות וכתב הקדמה לספר "ישכיל עבדי" (למקובל רבי עובדיה הדאיה). בט"ז אייר ה'תשכ"ה קרא עם אליהו [אלי] כהן את תפילת "צידוק הדין", "קריאת שמע" ו"וידוי" טרם הוצאתו להורג באשמת ריגול לטובת ישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים שפרצה בשנת ה'תשכ"ז שבר את האגן כאשר מעד במדרגות ונאלץ לשבת בכיסא גלגלים.
בשנת ה'תשל"ג ביקש מר' יצחק אסא להוציא את כל נכדיו מחדרו ולאחר שאמר עמו וידוי השיב את נשמתו ליוצרה.