חברי MyTzadikהרשמה חינם!
רבי יוסף קאפח
תאריך הילולא: י''ח תמוז מקום קבורה: ישראל
דרכי גישה
ירושלים: הר המנוחות
(בסמוך ציון זוגתו-ברכה).
אביו: ר' דוד.
אמו: נצ'רה.
אשתו: הרבנית ברכה.
בניו: דוד, יחיא, אריה.
בתו: נעמי.
סבא: ר' יחיא (מצד אביו).
סבתא: הרבנית נעמה (מצד אביו).
מוריו: ר' יחיא קאפח [סבו], ר' דוד הכהן ["הרב הנזיר"], ר' יעקב משה חרל"פ, ר' רצ'א צארום, ר' שלום קורח.
מתלמידיו: ר' אהרן קאפח (בעל "מנחת אהרן"), ר' חננאל סרי, ר' יוחאי מקבילי, הרב ד"ר רצון ערוסי, ר' שמואל טל, ר' שלום נגר (בעל "תשובות הרב קאפח"), ר' שלום פנחס כהן.

נולד בי"ב כסלו ה'תרע"ח בצנעא (תימן).
בגיל שנה לערך התייתם מאביו ובגיל 6 התייתם גם מאמו. גדל בבית סבו (ר' יחיא) שלימדו בד בבד עם לימודי הקודש גם מדעי הטבע, אסטרונומיה וערבית. אצל סבו ספג אהבת תורה, למדנות, חקרנות וחיבה לכתבי יד עתיקים. יחד עם סבו חיפש והציל כתבי יד וחיבורים עתיקים ונדירים בגניזות תימן. כדי ללמוד את אומנות הכתיבה העתיק ספרי פרשנות וספרי מחשבה: פירוש רס"ג לספר תהלים, ספר מורה הנבוכים,  פירוש נתן אב הישיבה ועוד. בגיל 11 החל ללמוד צורפות ובהתאם להשקפת סבו שרצוי ללמוד יותר ממקצוע אחד למד גם נגרות, נפחות, שחיטה וניקור.
בהגיעו לגיל 14 סבו נפטר ובעקבות עלילה נאסר בבית הכלא יחד עם שניים מחבריו. בני הקהילה היהודית פעלו לשחרורו ובחודש שבט ה'תרצ"ג נשא לאישה את בת דודו שהייתה בגיל 11 על מנת להצילו מהתאסלמות כפויה שהייתה נהוגה בתימן בילדים יתומים. לפרנסת ביתו עסק כ – 6 שעות ביום במלאכת הצורפות, הסתפק ב – 4 שעות שינה ביממה והקדיש את רוב זמנו ללימוד התורה. בגיל 17 סיים את כתיבת ספרו הראשון "שיחת דקלים" וכתב פיוט העוסק במניין המצוות על פי הרמב"ם. לבקשת הרב הראשי של צנעא (ר' יחיא אביץ') החל לשמש כאחד משלושת השוחטים בעיר ובגיל 20 החל להשיב לשאלות שונות שהופנו אליו בנושאים תורניים. לאחר שנולדו שלושת ילדיו (דוד, נעמי ויחיא) החליט לעלות לארץ ישראל ויצא עם משפחתו מצנעא בכ"ג אייר ה'תש"ג. בחכותם לאשרה בעיר עדן (תימן) נפטרו סבתו, שהתלוותה אליהם ובנו (יחיא), שטרם מלאו לו 3 שנים. בכ"ח אב הגיעה המשפחה לארץ ישראל, בתחילה התגוררו בבית דודו בתל אביב וכעבור כחצי שנה שכרו דירת חדר ברחוב בן יהודה וחיו בצנעה ובצמצום. עמד בראש בית כנסת "ארגון אבי דוד" שהקימו תלמידי סבו, התפרנס ממלאכת הצורפות ומכתיבת מזוזות, זוגתו סייעה לפרנסת הבית בעבודות שונות ובתל אביב נולד בנו - אריה.
בשנת ה'תש"ה החל ללמוד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים ושב לביתו רק לשבת, כעבור שנה עבר עם משפחתו להתגורר בדירת חדר ששכר בשכונת "נחלת אחים" בירושלים. במהלך כל תקופת לימודיו רשם כל קצבה שקיבל מהישיבה וכאשר החל לעבוד כדיין החזיר את כל הכסף כפי שחונך על-פי תורת הרמב"ם שאין לקבל שכר על לימוד תורה.
בשנת ה'תש"ח הצטרף לשירות ב"משמר העם".
בעצת מוריו למד במכון "הארי פישל" והוסמך לדיינות. בשנת ה'תש"י מונה לדיין בבית הדין בתל אביב ובמשך כ – 8 חודשים חזר לביתו בירושלים רק לשבתות וחגים. בשנת ה'תשי"א מונה לדיין בבית הדין בירושלים ובמקביל לעבודתו בבית הדין ולשיעוריו בבית כנסת "אבי דוד" בירושלים, שקד על מפעלו הספרותי רחב ההיקף. עבודתו הספרותית עסקה בתרגום, ההדרה ופירוש. תרגומיו הצטיינו בידיעת הערבית על בורייה ובמיוחד בשפתם של רס"ג והרמב"ם, במקורות כתבי יד מדויקים ובבקיאות ההבחנה ביניהם, וכן בידיעה מעמיקה בתחומים בהם עסק. בשנת ה'תשי"ז הוענק לו פרס הרב קוק מטעם עיריית תל אביב-יפו על תרגום הספר "מאור האפילה" [לר' נתנאל בן ישעיה] ובשנת ה'תשכ"ג זכה ב"פרס ביאליק" מטעם עיריית תל אביב-יפו על ספרו "הליכות תימן".
בשנת ה'תשכ"ח השלים את מהדורתו לששה סדרי משנה עם פירוש הרמב"ם - מקור, תרגום, הערות ופירושים. טרם החל בתרגום למד ושינן את פירוש המשנה לרמב"ם 40 פעם. בשנת ה'תשכ"ד הוענק לו בשנית פרס הרב קוק על עבודתו זו ובשנת ה'תשכ"ט זכה בפרס ישראל למדעי היהדות על מהדורתו לששה סדרי משנה עם פירוש הרמב"ם. בשנה זו מונה לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.
בשנת ה'תש"ל החל לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול לערעורים.
בשנת ה'תשל"ב הוענק לו פרס הרב מימון על תרגומו לספר "מורה הנבוכים" ובשנת ה'תשל"ד זכה בפרס ביאליק על תרגומו לספר יצירה ולספר איוב עם פירוש רס"ג. בשנת ה'תשמ"ו קיבל את פרס הרב קוק על משנה תורה לרמב"ם - מהדורה בה כינס ביאורים מכ–300 מחברים והוסיף את ביאורו ואת פסיקת יהודי תימן הלכה למעשה. בשנת ה'תשמ"ז קיבל את פרס כץ על ההדרה ותרגום. בשנת ה'תשמ"ח פרש מעבודתו בבית הדין על מנת שיוכל להתמסר למפעלו הספרותי - משנה תורה לרמב"ם, עבודה שארכה כ-13 שנה. בשנת ה'תשנ"ג ערך סידור חדש בשם "שיח ירושלים". בשנת ה'תשנ"ד זכה בפרס יצחק בן צבי על מפעל חיים. דחה את ההצעות לכהן כרב ראשי לישראל. פעל לשימור מנהגי העדה התימנית, כתב מאות מאמרים תורניים ומחקרים בעולם היהדות ובתרבות תימן ומונה ל'נשיא ועד התימנים' בירושלים. בשנת ה'תשנ"ז זכה בפרס הרב מימון על משנה תורה לרמב"ם וקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן על מפעל חייו בתרגום ובדיוק נוסח יצירותיהם של פרשני המקרא וחכמי ימי הביניים ועל חיבוריו המקוריים העוסקים בקהילת יהודי תימן ובתרבותה.
נהג לישון מעט בתחילת הלילה והתעורר ללמוד החל מחצות לילה, הזדרז לבית הכנסת לפנות בוקר ולאחר שובו מן התפילה פנה לעבודתו בבית הדין. כל יום לימד שיעורים קבועים בבית הכנסת "אבי דוד" בירושלים, כל ערב שבת הקדים לבית הכנסת על מנת לחזור על פרשת השבוע מתוך ספר תורה. קיבל את כל הפונים אליו בסבר פנים יפות ועודד את תלמידיו לשרת בצבא. נהג למחוק את התואר 'הרה"ג' [הרב הגאון] ו'הרב' שצרפו לשמו ולהשאיר רק 'יוסף קאפח' אך פנה בכל התארים הראויים למכותבו. שימש גם כמוהל וסופר סת"ם [ספרי תורה, תפילין, מזוזות] ונודע כבקי בכל התלמוד הבבלי והירושלמי, כתבי הרמב"ם, השולחן ערוך והמפרשים הראשונים.
במשך שנים שקד יומם ולילה על מנת לתרגם, לבאר ולפרש יותר מ – 70 ספרים וכתבי יד של ראשוני המזרח ועוד –  "גן השכלים" [לר' נתנאל פיומי שחי בתקופתו של הרמב"ם], "הכוזרי" [לר' יהודה הלוי], "מדרש הביאור" [לר' סעדיה דמארי], פירוש נביאים ראשונים לר' אברהם בן שלמה, "פירוש לששה סדרי משנה" [לר' נתן אב הישיבה] מתוך כתב יד יחיד בעולם שמצא עם סבו בבית הקברות בצנעא, "הנבחר באמונות ובדעות" [לרס"ג – רבי סעדיה גאון], כתבי הרמב"ם [רבי משה בן מימון]: אגרות הרמב"ם, "ביאור מלאכת ההגיון", "מורה הנבוכים", "ספר המצוות" ועוד...
לפני פטירתו אמר לתלמידיו כי זהו השיעור האחרון. ביום חמישי, צום י"ז בתמוז ה'תש"ס לא חש בטוב, בשעה 12 בלילה למד בחדרו וב-2 בלילה לערך השיב את נשמתו ליוצרה.
[בשנת ה'תשע"א החליטה עיריית ירושלים לשנות את שם הרחוב בו התגורר ל"רחוב הרב יוסף קאפח" ובשנת ה'תשע"ט החליטה להוסיף לו את שם רעייתו: "רחוב הרב והרבנית קאפח - הרב יוסף וברכה קאפח מנהיג, מהדיר ופוסק, ואשת חסד"].
מספריו:
•    הליכות תימן
•    כתבים: מאמריו
•    משנה תורה לרמב"ם - כולל כ-300 מבארים, כולל את פירושו וכולל את פסיקת יהודי תימן