בבא סאלי - רבי ישראל אביחצירא

חברי MyTzadikהרשמה חינם!

לצורך אימות אנושי יש לסמן

תאריך הילולא: ד' שבט מקום קבורה: ישראל

דרכי גישה

נתיבות: בית החיים

זמני פתיחה:

ראשון–חמישי 20:30–08:00

שישי 13:00–08:00

הכניסה לחדרו בנתיבות

פנים החדר

אביו: ר' מסעוד.
אמו: מרת עישא [ממשפחת בן חמו].
אשתו: רחמה (בזיווג ראשון), פריחה (בזיווג שני), מרים (בזיווג שלישי), סימי [שמחה] (בזיווג רביעי).
בניו: מזיווג שני – ר' מאיר ["בבא מאיר"]. מזיווג שלישי – ר' ברוך. מזיווג רביעי – מסעוד.
בנותיו: מזיווג שני – רחמה (בעלה ר' אברהם – "בבא הנא") ושרה. מזיווג שלישי – אביגיל (בעלה ר' בוסו), עליזה (בעלה ר' הראל) ופנינה. מזיווג רביעי – אסתר (בעלה ר' ישר אדרעי).
אחיו: ר' דוד ["בבא דו"] ור' יצחק ["בבא חאקי"]. אח חורג – ר' מסעוד שטרית ["בבא סידי"].
סבא: ר' יעקב (מצד אביו).
מוריו: ר' יצחק פדידה ["בבא חאקי בן ננה"], ר' משה תורג'מן ["בבא סי בן יוסף"], ר' עזרא עטיה.
מתלמידיו: המקובל רבי יחיא שניאור.

נולד בראש השנה שנת ה'תר"ן בעיירה ריסאני (מרוקו).
אביו (ר' מסעוד) מל אותו ודודו (ר' יצחק) שימש כסנדק. נקרא "ישראל" היות ואביו חשש לקרוא את שמו "יעקב" בהתאם לפסוק "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם-ישראל, כי-שרית עם א-לוקים ועם-אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב/כ"ט).
מגיל 6 כיסו את עיניו בגלימה כשיצאו עמו לרחוב בכדי לשמור על טהרת עיניו. ערך סיגופים ותעניות דיבור, לילות שלמים נשאר ער ושקד על לימוד התורה וכל יום טבל במקווה גם כאשר המים היו קפואים ונאלץ לשבור את הקרח.
נחטף על ידי ערבים מתושבי תאפיללת שדרשו כופר גבוה תמורת שחרורו ואחד הנכבדים הערביים רצה להילחם בחוטפים בכדי לשחררו אולם אביו העדיף להעביר את מלוא הסכום לידי החוטפים.
בגיל 13 נשא לאישה את בת אחותו אך בעת לידת בתם שתיהן נפטרו.
בשנת ה'תרס"ה נשא לאישה את בתו של ר' אליהו אמסלם (מרת פריחה). אחיו ודודו החלו ללמדו את תורת הקבלה, כתבי האריז"ל וסידור האריז"ל על פי כוונות "אביר יעקב". כתב לעצמו סידור על דרך האריז"ל בנוסף לסידור שקיבל מאביו בילדותו. בגיל 16 מונה כריש מתיבתא בישיבת "אביר יעקב" ובשנת ה'תרס"ט מונה לעמוד בראש הישיבה.
כעבור 12 שנים מנישואיו נולד בנו הבכור (ר' מאיר).
לאחר הריגת אחיו (ר' דוד) בשנת ה'תר"ף עבר עם משפחתו לעיר ארפוד וכעבור תקופה קצרה לעיר בודניב. נהג לערוך "תענית הפסקה" [ממוצאי שבת עד ליל שבת] בשבוע בו חל יום ההילולא ולאחר שאחיו נגלה אליו בחלום בשנת ה'תרפ"ז הפסיק את מנהגי האבלות וערך ביום ההילולא משתה ושמחה. בשנת ה'תרפ"ב עלה לארץ ישראל, למד גם את כוונות הרש"ש [רבי שלום מזרחי שרעבי] בישיבת המקובלים "בית א-ל" יחד עם המקובל ר' אליהו אלעג'מי אולם לאחר שנה נאלץ לחזור למרוקו על פי דרישת מורו (ר' משה תורג'מן) וכיהן כראב"ד [ראש אב בית דין] לכל מחוז תאפיללת.
השתדל להיכנס ראשון לבית הכנסת כדי שלא יקומו לכבודו, גזר על בני הקהילה שלא יקומו לכבודו והזהיר כי ימנע מלהתפלל עמם בבית הכנסת אם יעברו על גזרתו. בגיל 40 עדיין לא צמחו שערות זקנו ולאחר שבאחד הלילות בכה והתחנן עד עלות השחר לזכות ולקיים את המצוות התלויות בזקן החלו באותו שבוע לצמוח שתי שערות. בי' טבת ה'תר"ץ אסף כ – 60 יתומים שהגיעו באותה תקופה לגיל מצוות, רכש עבורם בגדים ותפילין מהודרות וצרף אותם לחגיגת הבר מצווה של בנו.
בשנת ה'תרצ"ג עלה לארץ ישראל יחד עם משרתו (משה שיטרית), התגורר בביתו של ר' יוסף שלוש בירושלים ולמד בישיבת "פורת יוסף" יחד עם ראש הישיבה (ר' עזרא עטיה), שהה בטבריה תקופה ממושכת, פעמים רבות השתטח על קברי הצדיקים בגליל ועל פי דרישת רבו (ר' משה תורג'מן) שב למרוקו כעבור שנה.
בשנת ה'תש"י מינה את בנו (ר' מאיר) למלא את מקומו כרב העיר ארפוד ויצא עם משפחתו לעיר מרסיי (צרפת). בערב ראש השנה ה'תשי"א הגיע לארץ ישראל והתגורר ברחוב שמעון בירושלים. לאחר פטירת הראשון לציון רבי בן ציון חי עוזיאל סרב להצעה לכהן בתפקיד הראשון לציון, היות וניסו לשכנעו ללא הרף נאלץ בחודש תמוז שנת ה'תשי"ד לשוב למרוקו. התגורר בעיירה בני-יוניף בסמיכות לחמיו והנהיג את הקהילה במחוז תאפיללת. בשבתות ובחגים הזמין את כל העניים והגלמודים לסעוד בביתו ובעצמו שרת את האורחים, בערב פסח עבר מבית לבית לאסוף כספים עבור נזקקים ועל אף העשירות והרחבות לא הכניס לביתו את הטכנולוגיה החדשנית.
בשנת ה'תש"ך נשא לאישה את בתו של ר' יעקב בן שמחון ממקנס (סימי), נולד להם בן שנקרא על שם הסבא 'מסעוד' אולם כעבור 7 חודשים נפטר.
בשנת ה'תשכ"ד שב לארץ ישראל והחליט להתגורר ביבנה אולם לאחר שדבריו של אחד מראשי הכוללים ביבנה אודות הבעש"ט [הבעל שם טוב] לא מצאו חן בעיניו אמר לבני ביתו כי במקום שכך מדברים על הבעל שם טוב הקדוש אסור לגור ובאותו יום עבר להתגורר באשקלון.
בשנת ה'תש"ל החליט להתגורר בנתיבות.
מגיל צעיר כתב חידושי תורה על התנ"ך, הש"ס, הזוהר וכינה את עצמו בכתביו "ישא ברכה" אולם במהלך שנות שהותו במרוקו [ה'תשי"ד – ה'תשכ"ד] כתביו נעלמו מביתו בשכונת בקעה בירושלים.
נודע כבעל רוח הקדוש ומכל העולם הגיעו לקבל את ברכתו ועצותיו. ישן כחצי שעה בלבד בלילה, כל חצות לילה ערך "תיקון חצות" והמשיך ללמוד עד לתפילת שחרית בנץ. הקפיד לאחוז את ספר הלימוד בידיו ולא להניחו על השולחן, כאשר ערך סעודה נהג לקרוא את שמות הצדיקים שבאותו יום חל יום ההילולא שלהם ועם השנים החל לערוך כמעט כל ערב סעודת הילולא לכבוד הצדיקים שיום ההילולא שלהם חל באותו יום. קיבל בסבר פנים יפות, באהבה ובכבוד – מנהיגים, רבנים ופשוטי עם אך לא אבה לשמוע ואף הרחיק את המדברים בגנות החסידות, הבעש"ט הקדוש וממשיכי דרכו. ייחס חשיבות רבה לגידול הזקן. הקפיד לקיים את מצוות "קידוש לבנה" בשמיני לחודש, לאחר מכן חילק לנוכחים וויסקי ובאותה שעה פעל ישועות. נודע בענוותנותו ובהתייחסו לסגולת המים המבורכים שנהג לחלק אמר שלא ברכתו גורמת אלא האמונה התמימה של האנשים. מכספי התרומות שהגיעו אליו תמך כלכלית בישיבות ובכוללים, בארגוני חסד שונים ובחצרות אדמו"רים, העניק לחתנים שהגיעו אליו דמי השתתפות ברכישת מוצרי חשמל ולמי שבישר לו על הולדת בן השתתף בהוצאות סעודת הברית. פעמים רבות ערך נסיעות פתאומיות ומסתוריות ברחבי הארץ, התפלל והזיל דמעות על מנת לבטל גזרות מעל עם ישראל.
במהלך חודש אלול והימים הנוראים נהג לשהות בישיבת "תומכי תמימים" בברינווא (צרפת) לשקוד על לימוד התורה ולהתפלל ומחצות לילה עד אור הבוקר למד בספר "ליקוטי תורה" [לאדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי].
כל מעשיו ועבודתו בקודש עמדו בציפייה לביאת המשיח, הכין בגדים מיוחדים שזורים בחוטי זהב לקבלת פני משיח צדקנו וגילה לבנו (ר' מאיר) כי מובטח לו ממלך המשיח, מאליהו הנביא ומזקנו – ר' יעקב שיקבל פני משיח ויזכה להחזיק בידו אולם לאחר פטירת בנו (ר' מאיר) בי"ז ניסן ה'תשמ"ג מצב בריאותו החל להתדרדר. שעות ארוכות נאלץ לשכב במיטתו, מפאת חולשתו נבצר ממנו להגות בספרים במשך שעות ועל כן ביקש את משמשיו לקרוא בפניו מתוך ספרי קבלה. החל לדבר על יום פטירתו הקרב וטען כי כל ההבטחות שהיו לו לקבל את המשיח מוטלות בספק היות ותוקף ההבטחה היה כל עוד בנו חי.
בכ' טבת ה'תשמ"ד לאחר שערך סעודת הילולא לכבוד סבו (ר' יעקב אביחצירא) נתקף בחולשה גדולה והועבר לבית הרפואה "סורוקה" בבאר שבע, בשבת מצב בריאותו הוחמר והנוכחים בחדרו שהבחינו כי שפתותיו דובבות כל העת הצליחו להבין כי הוא שב ואומר "תהא הליכתי כפרה" ובשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון השיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
• אהבת ישראל