fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:tzadikdes
אביו: ר' צבי אריה יהודה.
אמו: לאה הינדה.
אשתו: הרבנית דבורה (בזיווג ראשון), הרבנית חיה (בזיווג שני).
בניו: מזיווג מזיווג ראשון – יהושע יוסף [שיקו] הגר. מזיווג שני – נפתלי, שמואל יצחק הי"ד והרב הראשי לישראל ר' ישראל מאיר.
אחיו: ר' ישראל יוסף [רבה של קולומיי], ר' יעקב.
אחיותיו: חיה, מרים אטיל (שנטל), בלה (פוגלמן).
סבא: ר' יעקב יוקל (מצד אביו), ר' שמואל יצחק שור בעל "מנחת שי" (מצד אמו).
סבתא: גיטל (מצד אמו).
מוריו: ר' מאיר אריק (בעל "אמרי יושר"), ר' שלום מרדכי הכהן שבדרון [המהרש"ם].
נולד בי"ד אייר ה'תרנ"ב בעיר לבוב (אוקראינה).
למד בישיבה בעיר הולדתו, אצל המהרש"ם בעיר ברז'אן [בז'ז'ני] (אוקראינה) ואצל ר' מאיר אריק בעיירה בוצ'אץ' (אוקראינה).
בגיל 17 הוסמך לרבנות על ידי ר' שלום מרדכי הכהן שבדרון [המהרש"ם - שהיה נשוי בזיווג שני לסבתו גיטל], ר' מאיר אריק (בעל "אמרי יושר"), ר' אברהם מנחם שטיינברג (בעל "מחזה אברהם"), ר' בנימין אריה וייס (בעל "אבן יקרה"), אדמו"ר רבי ישראל הגר מויז'ניץ ואחיו – אדמו"ר רבי חיים הגר מאוטיניה.
נשא לאשה את בתם של אדמו"ר רבי ישראל הגר מוויז'ניץ (בעל "אהבת ישראל") והרבנית הינדא ונסמך על שולחן חותנו. לאחר שנולד בנם (יהושע יוסף) זוגתו נפטרה.
בשנת ה'תרע"ג ייסד את תנועת "תפארת בחורים" שהעניקה מסגרת לימודים לבחורים עובדים בצד עזרה לחולים עניים ולאסירים. בשנת ה'תרע"ד נבחר למזכיר של הוועידה של "אגודת ישראל" שהתכנסה בעיר לבוב ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה משפחתו נמלטה לווינה (אוסטריה) לאחר שאוקראינים העלו באש את בית סבו. השתלם בלימודים כלליים וקיבל תואר דוקטור, כדי לאפשר למשפחה מגורים בווינה. למד תורה מפי רבו – ר' מאיר אריק, שגם הוא גלה לווינה ועסק במחקר בנושא העגונות [בו התמחה בשנים המאוחרות יותר בשבתו על כס הרבנות], דאג לחיילים יהודים ששרתו בצבא האוסטרי-גרמני ולימד תורה מדי יום בבית המדרש "שיפ שוהל" לתלמידים רבים שנהרו אליו.
בשנת ה'תרע"ט עבר להתגורר בעיר סוצ'אבה [בוקובינה] (רומניה) ונבחר לרב הקהילה. הקים תלמוד תורה וארגן שיעורים לנערים עובדים, דאג לשחרר חיילים יהודים משירות צבאי בשבתות, פעל להקמת ישיבה בעיר צ'רנוביץ (אז רומניה כיום אוקראינה) ולפתיחת מוסדות חינוך "בית יעקב" לבנות בערים רבות. השתתף בכינוסי "אגודת ישראל" ועודד את העלייה לארץ ישראל.
בשנת ה'תרפ"ה נשא לאשה את בתם של ר' שמחה ומרים פרנקל תאומים [חמיו הידוע בשם "הרב מסקאבין" ורעייתו היו נכדי אדמו"ר רבי חיים הלברשטאם בעל "דברי חיים" מצאנז].
בשנת ה'תרפ"ח החל לכהן כרב הקהילה בעיר פרשוב (סלובקיה) וייסד את ישיבת "תורת חיים". תלמידים רבים מאוסטריה, גליציה, הונגריה, פולין ורומניה נהרו לישיבתו, במהלך שיעוריו בישיבה חבש ספודק, שילב דברי מוסר וחסידות, לעיתים לפני השיעור חילק לתלמידים קונטרסים מודפסים עם חידושי תורה והערות שכתב על השיעור הנלמד. הדריך את תלמידיו להיות רבנים ומנהיגי ציבור ודרש מתלמידים בעלי כושר דיבור לדרוש בעניין פרשת השבוע לפני בעלי הבתים. עם הקמת "ישיבת חכמי לובלין" על ידי בן דודו – ר' יהודה מאיר שפירא [מהר"ם מלובלין], עזר לו רבות ובפטירתו הפתאומית של מהר"ם שפירא בז' חשון ה'תרצ"ד נטל על עצמו את עול החזקת הישיבה. מדי יום הופיע בערי פולין במסע הספדים משולב באיסוף כספים עבור הישיבה. ביום ה"שלושים" [ז' כסלו ה'תרצ"ד] בהגיעו להספד בעיר קרקוב (פולין) נפל מרכבת ואיבד את ידו הימנית. במהלך הניתוח להסרת ידו דרש לזמן אליו את רעו הקרוב אדמו"ר רבי משה פרידמן מבויאן-קראקא כדי שישגיח שתישאר לו האפשרות להניח תפילין. במקביל הקים בה "שלטון רוחני" שהורכב מגדולי רבני פולין, והוא ביניהם, שתפקידם ללמד ולבחון את תלמידי הישיבה. במסגרת זו אף חתם על תעודות "צורבא מרבנן" לתלמידים המצטיינים, במעמד סיום הש"ס השני של "הדף היומי" שנערך בחודש סיון ה'תרצ"ח, בו היה ראש המדברים.
בראש השנה ה'תרצ"ו נפרד מקהילתו בפרשוב ובתחילת ה'תרצ"ו החל לכהן כרב הקהילה בעיר פיוטרקוב טריבונלסקי במקום בן דודו – ר' יהודה מאיר שפירא [מהר"ם מלובלין]. הקים בית ספר למנקרים ודאג לפתיחת מקורות תעסוקה לעשרות משפחות. נהג להתפלל בנוסח ויז'ניץ, התפרסם כדרשן מופלא, התלבש בלבוש חסידי, בשבתות וחגים חבש שטריימל ותמיד הופעתו הייתה מרשימה. נודע כאחד מראשי הרבנים בפולין ומונה כחבר ב"מועצת גדולי התורה". כתב וערך שבועון תורני שנדפס בעברית, יידיש ופולנית וכל ערב מסר שיעור תורה לתלמידי חכמים ולבעלי בתים.
מאז התעורר מהניתוח החל לכתוב את ספרו "קידוש השם", העוסק בשמירת התורה והמצוות במצבים של מסירות נפש. לשאלת כתב ה"פארווערטס" בניו יורק לעיסוק בנושא שאינו כל כך אקטואלי, השיב כי נראה לו שזה יהפוך לנושא אקטואלי ביותר, דבר שהגשים את עצמו בשנות המלחמה. כתב היד של ספר זה נדד עם בנו (נפתלי) בגלגוליו השונים במלחמה ולבסוף אבד.
כאשר הצבא הגרמני נכנס לפיוטרקוב טריבונלסקי בכ"א אלול ה'תרצ"ט הטילו עליו להיות אחראי על ביצוע הגזירות בשטח הגטו. פעל לשחרור חיילים יהודים ששירתו בצבא הפולני ונפלו בשבי הגרמני, ביתו שימש מקלט לפליטים, הקים בית תמחוי שסיפק ארוחה חמה חינם לנזקקים ובית דין מיוחד שטיפל בעגונות של נשות חיילים יהודים שנעדרו, השיג מצות עבור חג פסח וארבעת המינים לחג סוכות ועל אף המצב הקשה עודד נישואין וסידר קידושין לזוגות רבים. בקיץ ה'תש"ב נודע לו על שיטות ההשמדה בגזים והחל לפרסם את המידע. דחה את ניסיונות תלמידיו מפרשוב להציל אותו ואת משפחתו על ידי העברתם לסלובקיה בטענה שאינו מוכן לעזוב את בני עדתו. כאשר החלו המשלוחים למחנה ההשמדה סרב להסתתר כדי שלא יתגלו יהודים אחרים שהסתתרו במהלך החיפושים אחריו וכל יום התייצב בכיכר כשהוא לבוש קיטל וספר תורה קטן בידו. פסק לציית ולהוריד את הזקן כדי להינצל מעונש אך היות ואת זקנו סרב לגלח מפקד הגסטפו הצליף באלת גומי על גבו. נפרד מבנו (נפתלי) ועודד אותו כי אם יצא בשלום מהשריפה הזאת ידע כי ביתו אינו על אדמה מתנכרת ועוינת זו אלא רק בארץ ישראל.
בי' חשון ה'תש"ג נשלח ברכבת יחד עם בנו (שמואל יצחק) למחנה ההשמדה טרבלינקה, במהלך הנסיעה ברכבת דרש בעניין מצוות קידוש ה'. בהגיעו למחנה ההשמדה דרש בעניין מסירות הנפש של ר' עקיבא, יחד עם כל הציבור אמר וידוי ונרצח יחד עם בנו (שמואל יצחק).
מספריו:
• הדרך לקידוש השם [שמו המקורי - "קידוש השם"]