fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik

אביו: אדמו"ר רבי יחיאל מאלכסנדר-האדמו"ר הזקן.

אמו: הרבנית רויזא מינדל.

אשתו: הרבנית שרה רבקה.

בניו: רבי אברהם חיים, רבי יעקב בונים, אדמו"ר רבי יצחק מנחם מאלכסנדר (בעל "עקדת יצחק") ורבי שרגא פייבל מראדום.

אחיו: אדמו"ר רבי בצלאל יאיר מלודז' ואדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק מאלכסנדר (בעל "ישמח ישראל").

אחיותיו: חיה פייגא פרל (בעלה ר' בצלאל הלוי דמבינסקי), מלכה (בעלה אדמו"ר רבי ישעיה וולטפרייד מפשדבוז'-רוזפשה) ושבע לאה (בעלה ר' אלעזר ליפשיץ מלודז').

סבא: אדמו"ר רבי שרגא פייבל מגריצא [גרוייץ] (מצד אביו), ר' דוד יזפובסקי מפשיסחא (מצד אמו).

סבתא: הרבנית מלכה (מצד אביו).

נולד בשנת ה'תר"ך בעיירה טורצ'ין (אוקראינה).

מילדותו שקד על לימוד התורה והשתדל מאוד להסתיר את דרכיו בעבודת הקודש אולם אביו שהבחין בגדולתו אמר עליו 'הוא נחבא אל הכלים'.

נשא לאשה את בתו של ר' יעקב גורמן ונסמך על שולחן חותנו בעיר פולטוסק (פולין). במשך 14 שנה שקד על לימוד התורה והחסידות יחד עם אחיו (אדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק) שגם הוא נשא אשה ממשפחת גורמן והתגורר בקרבתו.

לאחר שאביו נפטר בי"ד שבט ה'תרנ"ד קיבל עליו את מרות אחיו שהוכתר לאדמו"ר השני לחסידות אלכסנדר וכאשר אחיו – אדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק מאלכסנדר חלה טיפל בו במסירות עד לפטירתו בכ"ט טבת ה'תר"ע.

שבועיים לאחר פטירת אחיו הגיעו חסידים רבים לאלכסנדר בי"ד שבט, לאחר סעודת שבת נכנסו לחדרו גדולי הרבנים וחשובי החסידים והכתירו אותו לאדמו"ר השלישי לחסידות אלכסנדר.

נודע באהבתו לכל יהודי ובקיאותו בתורה, ידע בעל פה את כל ספרי מדרשי חז"ל [חכמנו זיכרונם לברכה] הראשונים והאחרונים ועם זאת ניכר בענוותנותו. התפלל בבכי ובתחנונים ועשרות אלפי חסידים נהרו אליו. בשנת ה'תרע"ב ייסד את ישיבת "בית ישראל" על שם אחיו (בעל "ישמח ישראל") ולעיתים ערך בשעות הלילה ביקורי פתע בישיבה על מנת להשגיח במעשי התלמידים. כל שבת, מועד וראש חודש נהג לערוך שולחן עבור החסידים ובמהלך הסעודה אמר דברי תורה בדרך החסידות המבוססים על תורת הקבלה. רדף אחר האמת והיה רגיל לומר כי על ידי עבודת ה' במידת האמת אפילו אנשים פשוטים יכולים להגיע לדרגות גבוהות. טען כי עיקר עבודת היהודי היא להיות מוצנע ונסתר ושהזכות של צדיק שלפני ה' נגלה גודל צדקותו ועבודתו באמת לכבודו יתברך שמורה לבניו ולתלמידיו לדורי דורות.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת ה'תרע"ד עבר להתגורר בעיר לודז' (פולין) היות וביתו ובית המדרש נהרסו וישיבת "בית ישראל" נסגרה. לאחר שהרוסים כבשו את העיר ראדום (פולין) מידי הגרמנים הוציאו את בנו (ר' שרגא פייבל) יחד עם שני אברכים להורג בתליה כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין בעקבות עלילה של תושבי העיר הפולנים כי היהודים סייעו לגרמנים. עם היוודע לו מירר בבכי וכעבור שעה אמר: רש"י פירש את הפסוק "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה" (תהילים ס'/ו') נתת ליראיך ניסיונות של צרות הרבה להתנסות בהם אם יעמדו ביראתך, לקשט מידותיך בעולם שכאשר תיתן להם טובה לא יהרהרו כותים אחריך אלא יקשטו דיניך ויאמרו יפה היטיב להם כי הם עמדו בכמה ניסיונות. אז כיון שמדובר בקישוט שם שמים, צריך לקבל זאת בשמחה ואהבה.

עם סיום המלחמה בשנת ה'תרע"ט החל לארגן מחדש את חייהם הרוחניים של חסידיו והתריע בפני הורים ששלחו את בניהם לעבודה בגיל צעיר מחמת המצב הקשה במקום לדאוג לחינוכם התורני. דרש להיזהר בענייני קדושה וצניעות, לדאוג שילדים עניים יתומים ילבשו ציצית, שבתי המדרש יהיו מוארים ומוסקים היטב על מנת שיוכלו ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת והינו מוכן לסייע למי שזקוק למימון עבור רכישת עצים להסקה. השתוקק לעלות לארץ ישראל ורכש חלקת אדמה בחברת "בית ונחלה" שייסדה את העיר בני ברק אולם מצבו הבריאותי מנע ממנו להגשים את שאיפתו.

בחודש אלול ה'תרפ"ג נסע למעיינות רחצה ובדרכו ביקר את מחותנו (ר' אליהו זינגר) בעיר קאליש (פולין) ששכב על ערש דווי. נרכן אליו ואמר לו 'מחותן, בקרוב נתראה שוב'. בתחילת חודש תשרי ה'תרפ"ד החל לסבול ממחלת לב ורמז לסובבים כי פטירתו קרובה. ציווה לילדיו להתרחק מכל מחלוקת, הזהיר לא לכתוב על מצבתו תואר "רב", שלא יקראו פדיון [קוויטל] על מצבתו ושיקברו אותו במרחק 4 אמות מהקבר של אביו.

ביום שלישי ערב ראש חודש חשון ה'תרפ"ד השיב את נשמתו ליוצרה ולמחרת אלפי חסידים, גדולי האדמו"רים ורבנים מכל רחבי פולין ליוו אותו לקבורה.

מספריו:

•    תפארת שמואל: על התורה והמועדים (ק)