אביו: ר' יצחק.
מורו: ר' יצחק אבולעפיה (בעל "פני יצחק").
נולד בשנת ה'תרל"ב בעיר דמשק (סוריה).
מילדותו שקד על לימוד התורה בישיבות המקומיות בדמשק ולאחר פטירת מורו (ר' יצחק אבולעפיה) מונה לדיין בבית הדין בעיר. לאחר שהמקובל רבי יוסף יהודה דנא עזב את העיר בשנת ה'תש"ו מונה במקומו לרב הראשי ואב"ד [אב בית דין] בדמשק אולם על אף מצבו הכלכלי הדחוק לא חפץ להתפרנס מהרבנות ולפרנסתו מכר קמח ושמן, הכין נאומים לילדי בר מצווה, כתב קמעות לחולים ועסק ברפואה עממית.
נודע בחכמתו ובקיאותו בקבלה ונחשב לאחרון המקובלים של דמשק. קיבל כל אדם בסבר פנים יפות והקפיד מאוד לא לפגוע בזולת, גם הגויים רכשו לו כבוד והגיעו לבקש את עצתו וברכתו. ניצל את קשריו עם אנשי השלטון הסורי לשיפור מצבם של היהודים בסוריה, השיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו גם מארה"ב, לבנון וישראל, ערך חופות וכתב הקדמה לספר "ישכיל עבדי" (למקובל רבי עובדיה הדאיה). בט"ז אייר ה'תשכ"ה קרא עם אליהו [אלי] כהן את תפילת "צידוק הדין", "קריאת שמע" ו"וידוי" טרם הוצאתו להורג באשמת ריגול לטובת ישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים שפרצה בשנת ה'תשכ"ז שבר את האגן כאשר מעד במדרגות ונאלץ לשבת בכיסא גלגלים.
בשנת ה'תשל"ג השיב את נשמתו ליוצרה.