אביו: אדמו"ר רבי יעקב מנובומינסק (בעל "שופרא דיעקב").

אמו: הרבנית חוה חיה.

אשתו: הרבנית פייגא דינה.

בניו: ר' אהרן, אדמו"ר רבי יוסף מנובומינסק-ורשה, יעקב ואדמו"ר רבי נחום מרדכי מנובומינסק-ניו יורק (בעל "פאר נחום").

בנותיו: גיטל, דבורה (בעלה ר' אליעזר אייכנשטיין), ינטל (בעלה ר' יהודה אריה לייב ספרד), מלכה, נחמה (בעלה ר' יואל טייטלבוים), הרבנית שיינדל ברכה (בעלה אדמו"ר רבי נתן דוד רבינוביץ מביאלה-לונדון), שפרה (בעלה ר' אברהם יצחק טברסקי מלונדון) והרבנית שרה (בעלה ר' משה אייכנשטיין).

אחיו: אדמו"ר רבי יהודה אריה מנובומינסק-ולודבה-ויליאמסבורג (בעל "לב אריה החדש") ואדמו"ר רבי שלמה חיים מבולחוב (בעל "מקדש שלמה").

אחיותיו: גיטל (בעלה ר' דוב משה פרלוב מברנוביצ'י) והרבנית רבקה רייזל (בעלה אדמו"ר רבי משה מרדכי העשיל ממז'יבוז'-ורשה).

סבא: ר' שמעון מזוויחוסט (מצד אביו), אדמו"ר רבי אריה יהודה לייבוש ליברזון מפרוסקורוב (מצד אמו).

סבתא: הרבנית דבורה מרים (מצד אביו), מכ'לה (מצד אמו).

היות וחלפו שנים אחדות לאחר נישואיו ואדמו"ר רבי יעקב מנובומינסק טרם זכה לילדים נסע לאדמו"ר רבי יצחק שפירא מנשכיז שהבטיח לו: 'לך לך מארצך – כאן ברוסיה אין אתה זוכה לבנים, שמע לעצתי והעתק דירתך לפולין ושם תזכה לבנים'. כעבור שנה לאחר שעבר נולדו בנו הבכור והתאומה שלו [הרבנית רבקה רייזל] בחודש חשון שנת ה'תרל"ד בעיר מינסק מזובייצקי [נובומינסק] (פולין).

מילדותו שקד על לימוד התורה, ניכר בקדושתו, במידותיו הנעלות וכושר זכרונו המופלא.

בחודש חשון ה'תרנ"ג נשא לאשה את בתם של הרבנית מרים רייזל ואדמו"ר רבי ברוך מאיר טברסקי מאזרניץ (אוקראינה) והתגורר בסמוך לחמיו כפי שהוסכם בין המחותנים. לקראת חג שבועות אביו הזמינו להתארח בביתו בחג ולאחר החג התעקש שיישאר לגור בסמוך אליו, אך היות וחמיו התנגד לכך סירב לשלוח לבני הזוג את הנדוניה שהתחייב ועל כן אביו העניק להם את סכום הנדוניה מכספו.

נודע בבקיאותו בתורת הנגלה ובקבלה וכאשר אביו הקים בשנת ה'תרנ"ו את הישיבה המקומית מינה אותו לעמוד בראשותה ומאות תלמידים נהרו אליה.

בשנת ה'תר"ס החל לכתוב את דברי התורה של אביו גם אם נאמרו יום או יומיים לפני כן זכר מילה במילה ומהם הודפס הספר "שופרא דיעקב".

לאחר פטירת אביו בכ"ג אדר ראשון ה'תרס"ב החל לכהן במקומו כאדמו"ר השני לחסידות נובומינסק [מינסק מזובייצקי] והמשיך לנהל את הישיבה המקומית.

נודע באהבתו לכל יהודי אולם התנגד לציונות ונלחם בתוקף בתנועת ההשכלה. ערך סיגופים, אכל רק פעמיים ביממה ולעיתים סרב לאכול ואמר 'שבעתי מהצרות ששמעתי כל היום מפי יהודים'. כל לילה לאחר שטבל במקוה שקד על לימוד גמרא, תנ"ך [תורה, נביאים, כתובים] וספר ה"זוהר" עד זמן תפילת שחרית, נכנס לבית המדרש עטוף בטלית ועטור בתפילין והתפלל ברגש, את "פסוקי דזמרה" אמר בקול רם ובשמחה גדולה תוך כדי ריצה בבית המדרש מקצה לקצה ואת ברכות "קריאת שמע" אמר באריכות ובדמעות. כל יום חזר בעל פה על 23 פרקי משניות כשאחד ממקורביו עוקב בספר שאינו מחסיר מילה וכל חודש ערך סיום על "ששה סדרי משנה". לאחר שקיבל בנחת ובאהבה את הפונים אליו בבקשת עצה וברכה לישועה וחיזק אותם בביטחון בה' יתברך, אכל מעט בשעות הצהריים והלך ללמד בישיבה. כאשר חבש את השטריימל בערב שבת מאור פניו השתנה ואמר "שיר השירים" במתיקות נפלאה. בשבת התפלל בהתלהבות גדולה ודיבר רק בלשון הקודש, בעת עריכת ה"שולחנות" [טיש] האריך כשעה וחצי בדברי תורה ששולבו בהן מאמרי חז"ל [חכמנו זיכרונם לברכה] בש"ס, מדרשים, תלמוד ירושלמי, "זוהר", "תיקוני זוהר" וספרי האריז"ל [רבי יצחק לוריא אשכנזי], לעיתים האריך באמירת דבר תורה במשך 3 שעות ברציפות וגם חסידים מחצרות אחרות נהרו להאזין לדבריו. לפני כל טעימה אמר 'לכבוד שבת קודש', שר ניגונים מיוחדים שקיבל מאבותיו ופעמים רבות אמר בלחש 'שבת קודש, הריני מתבייש בקדושתך'. בימות הקיץ כאשר יצא לנופש בעיירה קריניצה זדרוי (פולין) נהג בשעות הערב לצאת ליער למשך כשעה ולספר למלוויו על תלמידי הבעש"ט [הבעל שם טוב] וצדיקים מחוץ לפולין.

בי"א סיון ה'תרע"ב תמך בהקמת "אגודת שלומי אמוני ישראל" וצורף כחבר "מועצת גדולי התורה" אך מיעט להשתתף באספות מטעמה. בשנת ה'תרפ"א יחד עם אדמו"רים נוספים שלח מכתב לר' אברהם יצחק הכהן קוק (בעל "אורות") על התנגדותם לתרומה לקק"ל [קרן קיימת לישראל].

במלחמת העולם הראשונה הביע אהדה לאימפריה הצארית ובניגוד לרוב הרבנים והאדמו"רים שנמלטו לערים הגדולות סירב לעזוב את מינסק מזובייצקי [נובומינסק] אולם לאחר שהוזהר כי הוצא עליו צו מעצר על ידי הרוסים כבן ערובה נמלט בחנוכה ה'תרע"ה לפולין והתיישב בעיר ורשה.

בחודש חשון שנת התרצ"ג חלה והרופאים שטיפלו בו העידו כי הוא חי וניזון מכוחות רוחניים. רמז לסובבים אודות המלחמה העתידה לבוא [מלחמת העולם השניה] וכעבור חודשיים, באמצע שינון משניות בעל פה השיב את נשמתו ליוצרה ואלפים השתתפו בהלווייתו.

מספריו:

•    תפארת איש (ק)